ראשון לציון
במשך שנים נהגה עיריית ראשון לציון לסלק את האשפה הביתית לבורות גדולים ממערב לכביש 4. הבורות הללו נחצבו במשך שנים בכורכר וחול הדיונות נאסף בצורה בלתי מבוקרת כחומר גלם לבנייה. כשהעירייה החלה לתכנן את התפשטות הבנייה למגורים ממערב לכביש 4 האשפה הרבה שהצטברה שם היוותה מכשול, ונשאלה השאלה מה עושים עם טונות האשפה. היה ברור שאין לאן להעביר את האשפה. ראש העירייה אז, מר ניצן, הקים צוות חשיבה מקצועי ואני הצטרפתי כמומחית באיכות הסביבה. הבעיה בשטח של אשפה היא היווצרות והצטברות של גז מתאן בתחתית ערמות האשפה והסיכון הקשור בו הוא בנדידתו דרך כל סדק לכל כיוון, הצטברותו בכיסים סגורים, הידלקות שלו מכל ניצוץ ופיצוץ. מאחר וסביב שולחן הדיונים הובע ספק בהימצאות הגז, הבאתי לארץ מומחה מהולנד אשר מדד לעיני הנוכחים את הימצאות הגז ואף הדליק אותו בצורה מבוקרת. על סמך חישובים של כמויות האשפה, הצפי היה שגז עודף ייוצר לפחות במשך עוד 10 שנים ולאחר מכן, התנדפותו תגבר על שיעור ההיווצרות, עד שייצורו ידעך לחלוטין.
הרעיונות של חברי הצוות המקצועי היו מבניית וילות על כלונסאות ועד הקמת מגרש מיני גולף. ההצעה שלי הייתה לקחת את כל האשפה ממחצית השטח ולהערים אותה על המחצית השנייה. החצי שינוקה ייושר ויהפוך לשטח בנייה נקי, בעוד יתרת השטח, שנשאר עם האשפה, יוכשר לגינה ציבורית גדולה. ראש העיר אימץ את הצעתי והוסיף לגינה הציבורית גם אצטדיון, וכך קרה.
בת ים
הוזמנתי על ידי עיריית בת ים לערוך מדידות שתענינה על השאלה באיזה מצב נמצאת האשפה הביתית שנקברה על רכס הכורכר מעל לחוף הים בגבול הדרומי של העיר ומה אפשר לעשות אתה. גם כאן, כמו בראשון לציון, הבורות נכרו בצורה לא מבוקרת כחומר גלם לבנייה והעירייה נצלה אותם לסילוק האשפה. עשינו חפירות והחומר נשלח למעבדה. מצאנו שהאשפה כמעט ולא נרקבה ואפשר היה לקרוא עיתון מלפני 7 שנים. כמו כן, בבדיקות המעבדה לא מצאו הצטברות של גז המתאן, ככל הנראה מאחר והאשפה כמעט ולא התפרקה. מצד שני, נמצא שמי-התשטיף של תחתית ערימות האשפה חלחלו ונדדו מזרחה עם נטיית השכבות וסיכנו מים של באר פעילה שנמצאת בסמוך לאתר. חוות הדעת נשלחה למהנדס העיריה.
